ראש השנה התקרב, והשניים ישבו על ספסל ברחוב שמואל הנגיד. קירות האבן נצבעו בוורוד של סתיו, ואפי תפסה שהנה, החופשה כמעט נגמרת וכלום לא הוחלט. הנרגנות של עידו נעלמה. הוא שפע רעיונות ומרץ, אך להתחייב לאחד מהם - סירב. באותו יום, כשטיילו בגן החיות, דחה את האפשרות שיציע לה נישואים מול כלוב השימפנזים, וגם על הפינגווינים טען שעליו להרהר עוד.

חברים טובים צריכים לדבר בכנות. "נראה לי שאתה לא הולך לעשות את זה." אמרה לו. ועידו בכנות השיב לה שלא, היא צודקת, נראה שלא. לבקש את ידה בצחוק היה כיף בחו"ל, במקומות שלא היו שייכים, אבל פה, עכשיו, בעיר הזאת – המעשה הזה פשוט לא שייך.

" את לא מבינה?" הוא שאל.

אוטובוס תיירים נתקע מולם והרעיש, ורק כשהסתלק הוא המשיך:

"איך אפשר לבקש בצחוק את הדבר שאני רוצה ברצינות?"

אפי לא מיהרה להשיב לו, אך חיוכה הקדים את תשובתה.

איש לא הבחין בבני הזוג כשהשתהו שם, ולא כשקמו והמשיכו לשוטט עוד בעירם.