שני זקנים, גבר ואשה, שישבו על ספסל אבן בצד במשך ההופעה, קמו ונגשו אליה בצעדים איטיים. זרועותיהם היו אחוזות זו בזו חזק, והגבר נשען על האשה. הם היו קטנים ועטופים בבגדים כבדים מדי ליום החם. האשה שלחה אל תמר חיוך מבויש, חסר שיניים כמעט, ושאלה: "אפשר?" ותמר לא ידעה מה אפשר, ואמרה שכן. נגעה ללבה העמידה הצפופה והמתרפקת שלהם זה אל זה.
"איך שאת שרה, אוי! אוי!" ספקה האשה ידיים על לחייה, "כמו, כמו באופרה! כמו חזן!" אמרה, והחזה שלה התנשם וגאה. היא נגעה בזרועה של תמר והחליקה עליה בהתרגשות, ותמר, שבדרך-כלל לא אהבה שזרים ייגעו בה, הרגישה איך כל נפשה נמשכת לנגיעה הרכה.
"והוא -" הזקנה רמזה בעיניה על בעלה, "בעל שלי, יוסף, כבר כמעט אין לו עיניים לראות, וגם על האוזניים הוא לא שומע, ואני עיניים ואוזניים שלו, אבל אותך הוא שמע, נכון ששמעת אותה, יוסף?" והיא הדפה אותו בכתפה, "נכון ששמעת אותה לשיר?"
האיש הביט לכיוון תמר וחייך חיוך ריק, ושפמו הצהוב התפלג לשניים. "תסלחי לי שאני שואלת", המתיקה האישה, ופניה הרכות, השמנמנות, התקרבו לפתע מאוד לפניה של תמר, "אבל ההורים שלך, הם יודעים שאת ככה, לבד ברחוב?"