ארון עץ קטן היה מוטל על צידו בכניסה לקיטון המטבח. היא פתחה בו דלת, הוציאה שמשיית-בד לבנה, עם מוטות עץ דקים.
"בליקסוס", הסבירה בכובד-ראש, "השמש קופחת". אסף התמתח ושפתיו הלבינו קצת: היא משתגעת, חשב, הזעזוע עירער אותה לגמרי. תיאודורה הביטה בו וקלטה את מחשבתו. "נא, אל תדאג, חביב. לא מדעתי אני יוצאת".
ניסתה לפתוח את השמשייה. מוטות העץ נעו בחריקה חרישית, אבל הבד הלבן, העדין, התפורר מיד כשנפתחה השמשייה ונשר על ראשה כמו פתית שלג.
"נראה שיהא עלי לוותר על הסוכך שלי. אבל היכן הנחתי את הנעליים?"
דיברה בנימה משונה, עניינית, כאילו מצמצמת את כל כולה לפעולות הקטנות העומדות לפניה. ממגירה נסתרת הוציאה זוג נעליים זעירות ושחורות, עטופות עיתון מצהיב, קטנות כנעליים של ילדה. נשפה עליהן, פיזרה ענני אבק, ניגבה והבריקה בשרוול גלימתה. אחר התיישבה על קצה מיטתה וניסתה לנעול. הוא ראה שאצבעותיה מתבלבלות בשרוכים. "איזו זקנה טיפשה החברה החדשה שלך", הרימה אליו מבט מבויש, "חמישים שנה שלא קשרה שרוך, וכבר שכחה!"
הוא כרע ברך לפניה, ובחרדת קודש, כמו הנסיך לסינדרלה, קשר לה את השרוכים.