מלוהט ודרוך כולו אל הפרשה שלתוכה נקלע סבב הוניגמן ברחוב, מוחו מערבל מחשבות, טווה עלילות מסמרות-שיער, ששיאן - הרגע שבו פנתה אליו הנערה. בין סיפור להרהור הוא בירך את מזלו הטוב שגרם לו להיראות כה רגיל, כה שגרתי, כה נוסך אמון. כיוון שכך, השתדל להיראות רגיל ושגרתי עוד יותר, והעלה על פניו מין חיוך קרוש ואיום, שלדעתו שיווה לו פנים של סבא טוב-לב וקצר-רואי.
ולאחר שסבב כך שעה שלמה, ועורר את חשדם של רוב העוברים-והשבים ברחוב, נכנס לקפה 'רימון', הזמין לעצמו טוסט גבינה צהובה, והחליף את משקפיו למשקפי-קריאה. מילקוטו הוציא 'מעריב', פרש אותו בעסק גדול, הסתתר מאחוריו ראשו ורובו, ורק אז פתח סוף סוף את הפתק. "שמי תמר, ואני מאוד מאוד זקוקה לעזרתכם. תבקשו לדבר עם אשה בשם לאה, תאמרו לה ככה: בשעה שקבענו, ביום שקבענו, ברחוב שמאי, מול המוניות".