היא ירדה לכיכר 'החתולות', ועברה בין הדוכנים המוארים באור זרקורים, מתלטפת בחשאי בין קולבים עמוסים במכנסי הרמון ובחולצות הודיות. היא אהבה את הכיכר, אפילו שעידן ועדי קבעו שזאת רק 'פיקדילי לעניים'. הילוך אחר, מגונדר, היה מתעכס בה כשעברה בין דוכני הנרגילות והשמנים האתריים והאבנים הצבעוניות. היא מדדה את הכיפות הבוכריות, והמוכר השמן התלוצץ איתה על הראש האשכנזי המחודד שלה. נער אחד, מומחה עולמי (לדבריו), הציע לרשום את שמה על גרגר אורז, והיא אמרה שקוראים לה ברוּנהילדה. בחור יפהפה במכנסיים קצרים, טורבן לראשו, ישב על הארץ, אחז בידו רגל רעננה של נערה, וצייר עליה בעדינות כתובת קעקע עשויה חינה. תמר עמדה והביטה, וקצת קינאה. משכה את עצמה והתרחקה משם. עברה פעם ופעמיים בין הבאסטות, נשמה את ניחוח הקטורת הדק, וגם את ענני הגראס שהיתמרו פה-ושם. העמידה פנים שהיא מתעמקת בדוכן הנרות בכל הצורות ובכל הצבעים, וקיוותה שהצמרור הקל בגב שהיא חשה ברגעים האחרונים מבשר לה שמישהו בוחן גם אותה. אבל כשהסתובבה לא היה שם איש.

עמוד 92-93