דויד: אם מישהו היה מראה לנו את הרגע הזה לפני שנים, כשהיינו ילדים באותה הכיתה, לא היינו מאמינים. 

 

ליאורה: נכון. לא היינו רוצים לראות את עצמינו כל כך מבוגרים, אבל האמת שזהו מפגש משמח, כי אני מראה לך את הציורים שציירתי על פי הספר שלך, ואנחנו נפגשים פה לראשונה כדי לדבר על "מאחורי הקלעים" של כתיבתו. בעקבות הציורים נכנסתי עמוק לעולם של הספר, כי אם אני צריכה לתרגם סיפור לתמונה, לצייר את תמר למשל, אז מי זאת תמר? אני ממש לומדת אותה, אני גם עורכת רשימות מהספר, שולפת את כל המשפטים שכתבת עליה, ואז אני מרכיבה לי לאט לאט את "תמר שלי". 

​

דויד: איזה יופי!

 

ליאורה: אז, דויד, מאין שאבת את ההשראה לספר?

 

דויד: מהרחוב שלי. אני גר במבשרת ציון. יום אחד, לפני עשרים שנה או יותר, יצאתי מפתח ביתי, הלכתי ברחוב לכיוון המכונית שלי, ופתאום ניגש אליי איזה איש, לבוש מעיל דובון כחול, שהוביל כלב קשור בחבל. הוא פנה אליי, "סליחה, אתה מכיר את הכלב הזה?" ואני עניתי שמעולם לא ראיתי אותו קודם. "תסתכל שוב", הוא הפציר בי, "אתה בטוח שמעולם לא ראית אותו? הוא לא מהרחוב שלך?" אני, שבאמת לא הכרתי אותו, עניתי שאני מכיר את כל הכלבים של הרחוב באופן די אישי, והכלב הזה לא מכאן. "תשמע, אני הולך אחרי הכלב הזה משמונה בבוקר", הוא נאנח, "זה כלב שהלך לאיבוד". פה התמלאתי גאות לב למראה מעשה כזה של חסד במבשרת ציון, ואמרתי לו, "שמע, כל הכבוד לך", אבל הוא הזדהה כעובד במחלקת התברואה של המועצה.  

כבר בתחילת השיחה הזאת ברחוב הרגשתי שממש מטפטף עליי דבש מהשמיים, אף פעם לא שאלו אותי אם אני מכיר כלב, לא עשו לי היכרות עם כלב באופן כזה. מיד ראיתי שהנה, זה יכול להיות הסיפור החדש שלי, סיפור מסע של אדם המובל על ידי כלב שהלך לאיבוד, מסע חיפוש. בתקופה ההיא הייתי צריך להחלים מרומן קודם שכתבתי, רומן על אהבה מיוסרת, מסויגת, ופה היה לי פתאום רעיון לסיפור אהבה שירוץ כך כמו הכלב הזה, כלומר הדמות שתלך בעקבות הכלב תהיה נער בן שש-עשרה העובד בעירייה בחופשת הקיץ, והבעלים תהיה נערה. בסיפור הנער כמובן לא יודע דבר על הנערה, ומתחנה לתחנה בירושלים הולכות ומתבהרות לו עובדות הקשורות בבעלים – ומסתבר שזוהי בחורה, והכלב הוא בכלל כלבה, ולאט לאט הנער שלי, אסף, שהוא נער תמהוני, ירושלמי כזה, הולך ומתבגר תוך כדי מסלול הריצה שלו אחרי הכלבה. הוא מתאהב בכלבה, אחר כך בכל מיני נשים בדרך המכירות את בעלת הכלבה, ששמה תמר, וכשהוא מגיע אליה, הוא כבר בָּשֵׁל לחלוטין באהבתו אליה. היא כמובן לא מבינה דבר, חושבת שהוא גנב את הכלבה, ומכה אותו במוט על הראש. לאחר שהוא מתאושש, היא מבינה עד כמה הוא השקיע במרדף אחריה ועל אילו מכות התגבר בדרך. ופתאום רגשותיה כלפיו הופכים לאהבה, ופתאום יש להם גם משימה משותפת והוא מצטרף אליה בחיפושיה אחר אחיה האהוב, שי, שנפל לעולם הסמים. הסיפור הולך ומסתבך ובד בבד נגלה לנו לאט לאט, ואולי למעשה, מהר מהר, לפחות בקצב הריצה של דינקה, של הכלבה. אני זוכר שהיה איזה רגע שהבנתי שאת הסיפור הזה אני צריך לכתוב אחרת, אני צריך כאן לתת לעצמי לרוץ, כמו אסף אחרי דינקה. להתעופף. זה מה שהסיפור עשה לי.

 

ליאורה: אז בזכות מחלקת תברואה של מבשרת זכינו לספר היפה הזה, שאני מאוד אוהבת. ובכלל אמרת שרצית לכתוב סיפור אהבה קליל, אבל הסיפור הזה בהחלט לא קליל.

 

דויד: בדרך כלל מה שאדם מחפש כשהוא מתחיל לכתוב ספר שונה מאוד ממה שקורה בזמן הכתיבה. בהתחלה אתה רואה את הרעיון של הסיפור ומתאהב בו, והכול נראה לך נפלא, נראה לך שהסיפור יכתוב את עצמו, אבל ככל שהוא מתקדם, הסיפור הולך ונעשה מורכב יותר, כי הוא מספר על בני אדם, וכאשר יש בני אדם יש מורכבות, ויש רבדים, ויש סתירות, ויחסים, ואני רוצה להבין את כולם, אני לא רוצה לדלג מעליהם. ואכן, בעת עבודת התחקיר לכתיבת הסיפור הגעתי למקומות כאובים מאוד, ביליתי שבועות עם נערים ונערות מכורים לסמים, שעברו כל מיני סוגים של פגיעות, התעללות, ניצול. אבל גם עם גיבורי הסיפור שלי, עם תמר ואסף, חוויתי לא מעט רגעים קשים וכואבים. הניסיון להבין אותם, להבין מה זו אהבה בגיל שש-עשרה, הרי כבר לא הייתי בגיל שש-עשרה כשכתבתי את הספר, אני ואת הכרנו כשהיינו בני חמש-עשרה בערך. מזמן. רק בעת כתיבת  הספר נחשפתי לראשונה למציאות הזאת של בני נוער שברחו או גורשו מבתיהם וחיים ברחוב, בכיכרות, בזולות שהם מוצאים להם, על גגות. הייתי מסתובב בלילות עם פנקס ועט מדבר עם החבר'ה האלה, מקשיב להם.

 

ליאורה: דויד, אני מבינה שהספר עורר תגובות מגוונות מאוד, וגם שמעתי ממך שהוא נמכר באיטליה באיזה מיליון עותקים?

 

דויד: כן, הוא נכנס שם לתוכנית הלימודים, וזה נורא כיף, ילדים איטלקים לומדים על ירושלים, כיכר ציון, כיכר החתולות. דרך אגב, הספר תורגם לכמה וכמה שפות ויצא בהרבה מקומות, ובחלק גדול מהם הקוראים התקשו לקבל את הסצנה הכל כך אלימה, מזוהמת ומסוממת שיש בירושלים השמיימית, הנאצלת, העיר של שלוש הדתות.  

ופתאום, לאחר זמן מה, הספר הזה, "מישהו לרוץ אתו", הביא אנשים אל הארץ, אל המקום עצמו, אל ירושלים של החיים, עם כל המורכבות, עם כל הפשע והמתחים שבה, אל ירושלים של מטה.

 

ליאורה: איך הגעת לירושלים של מטה, לסצנת השוליים הזאת של הנערים המסוממים שנפלטו מהחברה? כי בעצם אנחנו לא רואים אותם כשאנחנו מסתובבים בעיר, הם כאילו סמויים.

​

דויד: אז זהו, עכשיו, אחרי הספר הזה, אני רואה כמעט רק אותם. חיפשתי איזושהי מציאות עם דרמה, עם קונפליקט, מציאות שאני לא כל כך מכיר, מעניין אותי יותר לכתוב על מקומות ומציאויות שאני לא מכיר, כך אני מגלה דברים חדשים. כאן רציתי לראות איך למרות המציאות הכל כך קשה שהנער והנערה האלה, אסף ותמר, שרויים בה, נותרים בהם עדיין מין תמימות וטוהר, איך הם מצליחים להעביר את חוט הזהב של האהבה שלהם מעל כל הרשף הזה, מעל המכות, ההשפלות, הקללות, הפחד והביזוי. איך בתוך כל אלו הם מזהים כשהם ביחד איזה משהו שהוא הרז שלהם, הסוד הזה ביניהם ורק ביניהם. כך נולד סיפור האהבה שרציתי. דווקא מתוך הביבים שהם עוברים נמצאת הגאולה, הרגע שבו הם חוזרים להיות הם עצמם אחרי כל המסע הזה, והנה הם אולי לא טהורים אבל עדיין יש בהם תום.

​

ליאורה: דויד, סיפרת בעבר שמאוד התלבטת עם הדמות של תמר, והיה לך קשה למצוא אותה, לפחות ויזואלית.

​

דויד: כן, כשאני כותב דמות, אני צריך להכיר אותה קודם כול פיזית, לפני דרך החשיבה שלה, ההוויה שלה, אני חייב לדעת איך היא הולכת, איך היא נראית, מה היא לובשת, זו הדרך שלי להתחבר לדמות. ולא הייתה לי תמר, היה לי רעיון לסיפור, אבל לא ידעתי איך תמר נראית, ולא יכולתי להמשיך בכתיבה, והכתיבה רצתה לרוץ כמו דינקה הכלבה. ואז, יום אחד נכנסתי לחנות מחשבים ליד הבית שלי וראיתי שם נערה מאחור, מהצד, עמדה מול המוכר. היא נראתה לי כבת שש-עשרה, הגיל של תמר, מהצד ראיתי רק את הלסת שלה, אבל כל המראה – אוברול ג'ינס גדול קרוע וקצת מלוכלך וצדוידית פנים שנראו מעין שילוב של קשיחות ומשהו כמעט ענוג – היה של נערה או כמעט ילדה שנאלצה להתבגר מהר מידי. הסתכלתי עליה וידעתי מיד, הנה, זו תמר, היא תיראה בדיוק כך. ואני זוכר שיצאתי מהחנות מהר לפני שאשמע את קולה, שאולי לא יתאים לקול של תמר שכבר היה לי. משום מה ידעתי כבר קודם איך היא נשמעת. וכשהייתה לי תמר, הסיפור הזה שוב השתחרר ורץ קדימה.

​

ליאורה: אני חושבת על כך שהרגע הראיתי לך את כל הציורים, ולמעשה הם הפרשנות שלי לדמויות, איך היה לך לראות אותם?
 

דויד: בפעם הראשונה שראיתי עיבוד ויזואלי לטקסט שלי היה לי קשה, זה היה מחזה, והדמות על הבמה הייתה דמות אחרת לגמרי ממה שאני דמיינתי, התנועה שלה הייתה אחרת, ההבעה שלה אחרת, אבל כשראיתי את בר בלפר בסרט "מישהו לרוץ אתו", חשבתי שכך בדיוק צריכה תמר להיראות, ואני מוכרח לומר שעד היום כשאני חושב על תמר, זו התמר שלי, תמר בלפר, ועכשיו, כשהתבוננתי בציורים שלך, חשבתי שגם הם מזכירים נורא את הפנים של השחקנית בר בלפר.

​

ליאורה: האמת היא שלא ראיתי את הסרט. 

ויש לי עוד שאלה, הספר הזה הוא מאוד מקומי, מאוד ירושלמי במהותו ומדבר על תקופה מאוד מסוימת, בסך הכול זו התקופה שבה הילדים שלנו היו מסתובבים בכיכר החתולות לטוב ולרע. ולמרות זאת  הספר מאוד פופולרי באירופה ובמדינות נוספות, נכון?

 

דויד: כן, כן, אני אספר לך סיפור פשוט אחד, שסיפרה לי בת של חבר שטיילה בסלובקיה. היא וחבר שלה הגיעו לכפר קטן שם, ולקראת ערב, כשהתחילו הדמדומים, הם ראו אישה מבוגרת, בת הכפר, יוצאת אל המרפסת וצועקת "דינקה, דינקה". והרי דינקה זה שם הכלבה ב"מישהו לרוץ אתו". השם  סקרן את הבחורה הישראלית, והיא התקרבה אל האישה ושאלה אותה למה קוראים לכלבה דינקה. האישה הזמינה את הבחורה והחבר שלה להיכנס לביתה, הראתה להם מדף שעליו מסודרים כמה ספרים שלי, וביניהם "מישהו לרוץ אתו", ואמרה שבחרה את השם לכלבה בעקבות הספר. עכשיו, ליאורה, אני כבר שמעתי הרבה סיפורים בחיי, וגם פה ושם קיבלתי כמה אותות ופרסים, אבל כלבה על שמי בכפר קטן בסלובקיה? זה סוף הדרך, אין יותר מזה.