מה זה אומר לכתוב טקסט שמתארח במרחב ציבורי, ברחובות ראשיים, על קירות גדולים? מה נדרש מטקסט שהקוראים שלו הם הולכי רגל שנתקלים בו במקרה, כשסביבם עוד אינספור גירויים אחרים ומצד שני שעבור חלק מהם הוא הופך לחלק משגרת היום שלהם במעבר במקטע רחוב מסוים? מה זה אומר לכתוב ארבעה טקסטים שפזורים בארבעה מקומות שונים, לא רחוקים אבל גם לא קרובים מספיק כדי שיראו את כולם יחד? איך ליצור אחידות בלי לדעת באיזה סדר יקראו אותם או שבהכרח אפילו יקראו את כולם? איך לכתוב טקסט אל תוך הנוף המסוים בו הוא יוצג: הבניין, הסביבה הקרובה שלו, זוויות הראיה שמהן הוא עתיד להתגלות? מה זה אומר עבור טקסט להשתלב עם עבודה חזותית של אמן אחר מתחום שונה לגמרי? והשאלה הגדולה והמשמעותית מכולן: מה הפעולה האמנותית והאנושית שאני רוצה לעשות בהזדמנות החד פעמית הזו שבה שירה עולה קירות ענק בלב העיר?

על כל השאלות האלה ענינו, לאט ובהדרגה, כל אחד לעצמו ותוך דיאלוג בין שנינו, המאייר אסף קרס ואני, במשך שבועות העבודה על הפרויקט, במהלך הסיורים בין הבניינים, בהתבוננות בתצלומים, תוך חילופי המיילים הרבים, בדיונים על סקיצות, בתובנות פתאום שנשלחות בווטסאפ באמצע היום באמצע הרחוב.

לא אנסה לפרט כאן את התשובות, היצירות על הקירות עושות את זה, אני מקווה, טוב יותר ממה שאוכל אני בכמה מילים. אכתוב בכל זאת רק מעט על שאלה עקרונית אחת: מה הטעם בשירה הפרושה בענק על ארבעה קירות בלב העיר? האם ולמי היא עשויה להועיל?

טקסטים וציורים שמרוחים בענק על קירות הם כמובן לא עניין חדש. ערים מלאות בגרפיטי למיניו כבר עשורים רבים. גרפיטי מבין הרבה על איך עובדים טקסט וציור בתוך מרחב עירוני. הוא יודע איך להיות קליט, לתפוס את המבט ואת השכל והלב באיבחה מהירה. רציתי ללמוד את זה ממנו. גרפיטי מבין גם מהי דחיפות, איך צריך לגשת ישר לעניין, עד כמה אין זמן לניואנסים וצריך לדבר בגדול, לחתוך מהר לעיקר, להפעיל את מי שנתקל בו. גם את זה רציתי ללמוד ולאמץ ממנו.

אבל לא רציתי ולא רצינו ליצור גרפיטי, אלא דבר שמשתמש בכלים של גרפיטי למטרה אחרת מאוד. ליצור שירה ואיור שיחד יהיו אפקטיביים כמו אמנות רחוב אבל יכוונו לא למחאה כזו או אחרת אלא להגיש לנפגשים בהם את מה שאולי הכי חסר במרחב ובזמן שלנו: השקט והרוחב. היכולת להשתהות, לעצור, להתבונן, להיות קשוב ובעקבות זאת אמפתי, להתרומם מעל ענייני השעה אל ההיזכרות בכך שהדברים אינם מתחילים ונגמרים כאן, בכך שהיריעה היא רחבה והעולם מזמן מעשים גדולים והזדמנויות גדולות והכל פתוח למי שמוכן לפגוש בדברים במלאות ובאקטיביות.

כמו גיס חמישי רתמנו למטרה הזו, ששונה כל כך ברוחה ממרוצת היומיום והשיח הלעומתי שאמנות רחוב היא בדרך כלל חלק ממנה, דווקא את הטכניקות היעילות כל כך שהיא עצמה המציאה.